טיפול ריגשי

פגשתי אישה אחת בתחנת האוטובוס. התחלנו לדבר, לשתינו היה זמן.
היא שאלה אותי במה אני עוסקת.
אמרתי: "טיפול נפשי, פסיכותרפיה".
"מה זה?" היא שאלה.
אמרתי: "שיחות כאלה, שיושבים וחושבים על החיים שלך,
על מה את מרגישה, על הקשיים והחולשה והכוח.
"למה?" היא שאלה. "שמישהו יבוא בשביל זה וישלם? יש לי אחות, חברות ואמא.
למה שאבוא אלייך, אישה זרה, לספר לך את כל זה?"
"לפעמים דווקא מישהו זר יכול לתת לך משהו חדש.
יש דברים שקשה לומר לקרובים אלייך ואפילו לעצמך", אמרתי.
"אבל אני לא כזאת במצוקה, שצריכה להיות מטופלת,
זה נשמע לי כאילו שאני חולה, אם אני צריכה מטפלת" היא אמרה.
"קשה לפעמים להיפתח למישהו זר ולהישען עליו", אמרתי.
"להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה", היא הוסיפה, "ולשלם על זה?"
"יש משהו בזה שזה אדם זר, שאת לא צריכה להגן עליו או להצטדק,
שנותן לך חופש לבטא את עצמך אחרת", אמרתי.
היא חשבה על זה קצת והלכה.
נשארתי לעמוד בתחנה. אחרי דקה היא הופיעה שוב, ואמרה:
"אקח את המספר שלך בכל זאת, יש לי חברה שאולי זה מה שהיא צריכה".